חלק ממכם ראה ביוטיוב ובפייסבוק, תמונה שלי עם האחיין הראשון שלי.
אז מהיום, התחילו לקרוא לי דוד חיים. הברית הייתה לפני כמה ימים, והסיבה היחידה שהלכתי היא בשביל אחי.
לא ציפיתי שאני, חיים, ישבה בקסמיו של התינוק החמוד הזה, יעשה לו סיבוב בעגלה ופשוט יהיה בהלם מהעובדה שיש כאן יצור קטן מולי, עם כוס ריקה, שעדיין לא נדפק מהחברה שלנו.
כשאני נמצא באירועים, אני בדרך כלל אוהב להסתכל מסביבי, ולהתבונן במה שקורה סביבי, לא בצורה שטחית, אלא בצורה עמוקה יותר, ממש להסתכל ולראות מה קורה, ואותו הדבר עשיתי גם בברית, ואלה שלושת הדברים שלמדתי, או יותר נכון 3 דברים שהיו לי מאוד בולטים:
מחכים
בחברה שלנו, יש 2 סוגים של אנשים, מחכים ולוקחים. מעל 80% מהחברה הם מחכים.
מחכים שמשהו טוב יקרה להם,
מחכים שמישהו ישכנע אותם לעשות דיאטה,
מחכים שהבחורה תבוא אליהם,
מחכים שהאלכוהול יתחיל להשפיע כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם,
מחכים לתעודה מהאוניברסיטה כדי להתחיל לעבוד,
מחכים…
בעיניי, הצורה שבה אתה מתנהל עם הדברים הקטנים, היא הצורה שבה אתה מתנהל עם הדברים הגדולים.
אותו בן אדם שמחכה שהבחורה תבוא אליו, הוא אותו בן אדם שמחכה לרשות מאחרים ומהסביבה, והוא אותו בן אדם שמחכה להרגיש טוב ברגע שהוא יראה את הסדרה האהובה עליו, וזה אותו בן אדם שמחכה שהשכר מינימום יעלה כדי שהוא יתחיל להרוויח יותר כסף, וזה אותו בן אדם שמחכה שימציאו כדור שבולעים וזה עושה לך בטן שטוחה ומוריד ממך את הצורך להתאמן ולאכול נכון… ה"לחכות" נמצא בתוך האופי של הבן אדם, וזה דבר שמאוד מאוד קשה לשנות.
אפשר לראות את זה בברית, אנשים מחכים להתארגן. כשהם מאורגנים, הם מחכים לצאת, כשהם יוצאים, הם מחכים להגיע לברית, כשהם מגיעים לברית, הם מחכים לאנשים שמאחרים, כשהאנשים הגיעו, הם מחכים לברכות, כשהברכות הסתיימו, הם מחכים לברית עצמה, כשהברית הסתיימה, הם מחכים למנה הראשונה, ואז למנה העיקרית, ואז לקינוח, ואז לשתיה החמה, ואז ל"מתי חוזרים הביתה"… וככה החיים שלהם נראים כל הזמן, מחכים. אף פעם לא נמצאים במצב של "בוא נהיה כאן ועכשיו ונהנה מהרגע, ונראה איך אפשר לחוות את הרגע הזה עכשיו, מבלי לחכות לרגע הבא".
ויש את הסוג ה"לוקח", אבל זה ליום אחר.
כוס ריקה
אני מסתובב עם שקד, אחיין שלי, בעגלה שלו, ואני לא יכול שלא לחשוב על העובדה המדהימה הזאת, שהיצור ששוכב מולי וישן כבר שעות על גבי שעות, לא יודע מי אני, לא מבדיל ביני לבין אחי, לא מכיר צבעים, לא יודע מה זה טוב או רע, לא יודע מה זה להיות מגניב או לא להיות מגניב, לא מכיר את המושג מקובל או לא מקובל – לא מעניין אותו שום דבר, חוץ מלהיות בדיוק מה שהוא.
אני בכוונה אומר "מה" שהוא ולי "מי" שהוא. כי מי, זה תוצר של כל הג'אנק שההורים, המורים, החברים, הטלוויזיה וכו' זרקו לנו לתוך המח, ועכשיו אנחנו חושבים שאנחנו זה X, כשמתחת לזה, מתחבא בוס שרוצה לצאת החוצה ולהביע את עצמו כמו מי שהוא, אבל הוא מפחד, כי מי שהוא באמת, לא מתחבר למה שאמרו לו שהוא צריך להיות:
"אני אבא שלך ואני רוצה שתהיה רופא"
"אתה צריך להתחתן עד גיל 30"
"אתה חייב לעשות טיול אחרי צבא"
"אתה חייב להתחיל אוניברסיטה ולהוציא ציון טוב בפסיכומטרי"
כל מה ששקד, התינוק, עושה מהבוקר ועד הלילה, זה פשוט מביע את עצמו.
בא לו לבכות – הוא בוכה.
בא לו לצחוק – הוא צוחק.
בא לו לישון – הוא ישן.
בא לו לתפוס לך את האצבע – הוא תופס.
אין לו "מה יגידו עליי", ובעיניי זו תכונה שכל אחד צריך לשאוף אליה, להתנער מכל ה"מה יגידו" ולהתנער מכל מה שלא שייך אלינו ומכל שמה שאמרנו לנו שאנחנו חייבים להיות.
איכות, לא כמות
אני מסתכל סביב, ואני פשוט קולט, שכל אחד מאיתנו בחדר הזה, היה יום אחד, בתוך אולם, בתוך עגלה, מוקף בעשרות אנשים, עם מוסיקה ברקע, ומלצרים מסתובבים, וכל האנשים בחדר באו אליו ועשו "פוצי מוצי איזה חמוד" וכולם באו לחגוג את זה שהוא נולד.
למה אנחנו לא נותנים את אותו היחס לאנשים החשובים בחיים שלנו.
אנחנו כל כך מרוכזים בלהשיג עוד חברים ועוד אנשים שיאהבו אותנו, שאנחנו שוכחים את אלה שכבר עכשיו אוהבים אותנו, לגמרי, בלי תנאים ובלי מגבלות.
כשאני הייתי בתיכון, הייתה שאלה שתמיד עלתה סביבי, ותמיד הפחידה אותי.
"כמה חברים יש לך?"
כאילו יש מספר שצריך להגיע אליו כדי שתוכל להעריך את עצמך.
העניין הוא שהיו לי הרבה מאוד חברים והרבה מאוד קבוצות שהשתייכתי אליהם, אבל בתכלס אפשר לקרוא לזה "אנשים שאתה מסתובב איתם כדי להעביר את הזמן".
היום, דבר שהיה לי קשה להאמין בעבר שיקרה בחיים שלי, פיתחתי מערכות יחסים מדהימות עם חברים מדהימים, ואפשר לספור אותם על כף יד אחת. אני בוחר אותם מאוד בקפידה, כי כמו שאני תמיד אומר, ואולי לא הדגשתי את זה מספיק, הסביבה שלך היא קריטית, וזה מאוד חשוב שתבחר סביבה נכונה שתוכל לגדול בה ולא להיות מוקף באנשים שתקועים ונח להם להיות להיות ככה.
בעבר, כשהייתי נפגש עם חבר, זה היה בעיקר להעביר את הזמן, להתחיל עם בנות, לא להיות לבד, לא להרגיש כאילו יש לי בעיה חברתית, ובתכלס לא שינה לי עם איזה חבר אני נפגש, העיקר לצאת, כי היי, אם אתה לא יוצא בשישי, כנראה משהו דפוק בך, לא?
היום כשאני נפגש עם חבר, זו חוויה אחרת לגמרי. היום כשאני נפגש עם חבר, כל מה שמעניין אותי, זה החבר עצמו. זה להקשיב לו, זה לחבק אותו, זה להיות שם איתו 100%. בלי פלאפון. לא מעניין אותי איפה אנחנו, מה אוכלים, מה שותים, כלום. אני נטו שם בשביל לחוות את החבר, את האנרגיה ולהיות שם אחד בשביל השני. את האמת שמילים לא יכולות לתאר את החוויה שיש לי כיום, עם חברים אמיתיים.
אז, תבחר איכות ולא כמות.
למצוא את הבוס שבפנים,
חיים כהן.
