כשהייתי ילד, היה לי קטע עם להסתכל על נמלים…
כן גם אז הייתי קצת מוזר, אל תשפוט אותי.
מה שעניין אותי, זה שכל הנמלים היו נראות בדיוק אותו הדבר.
אבל מדי פעם, אתה פתאום רואה נמלה קצת שונה, שאפילו הולכת בכיוון שונה ולא נראית קשורה לשאר ה900 נמלים שהולכות ביחד.
משהו כאן דפוק
מגיל קטן, מלמדים אותנו לשתוק. לשבת. לא לדבר. לקום כשהמורה נכנסת. להצביע אם רוצים לדבר. לא לדבר עם זרים ולהיות כמו רובוטים.
אני אישית, הרגשתי מגיל מאוד קטן שמשהו כאן דפוק.
שזה לא טבעי להגדיר את אותם חוקים ואת אותה צורת חיים לכולם.
האמת היא שמבפנים כל אחד הוא מיוחד ושונה.
זה נשמע הכי קלישאה שיש, אבל זו ממש לא קלישאה.
כל אחד שונה לגמרי מהשני.
אין בן אדם אחד בעולם הזה שיש לו העתק מדויק. אפילו לא תאומים.
כל אחד קם בבוקר עם רצונות אחרים, מחשבות אחרות, פחדים אחרים, חלומות אחרים וכו'.
הבעיה מתרחשת כשאנחנו מתעלמים מהקול הפנימי שלנו, ההרגשה הזאת בבטן, ה"אני חייב לעשות את זה", ובמקום זה אנחנו מקשיבים ל"אחרים", לחוקים שהם לא שלנו, למוסכמות חברה שנכנסנו אליהם בלי שביקשנו, והדבר הזה גורם לנו לשכוח ש"רגע, אני בכלל לא רוצה ללכת לאוניברסיטה וללמוד" או "רגע, אני בכלל לא אוהב מסיבות, אז למה אני כל כך מרגיש רע עם עצמי, שאני מעדיף לשבת בבית ולנגן".
אנחנו שוכחים שכל אחד מאיתנו, הוא בן אדם אינדיבידואלי לעצמו, ואנחנו מרגישים רע עם עצמינו אם אנחנו לא עושים משהו שכולם עושים.
כולם = אוסף של אנשים פרטיים, כמוני וכמוך
אבל מה זה בכלל כולם?
אחת האשליות הגדולות היא שיש דבר כזה כולם/קבוצה/חברה.
המילה כולם בסה"כ מתייחסת ליותר מאינדיבידואל אחד.
כולם = קבוצה של אנשים פרטיים.
מי בדיוק אותו הבן אדם בקבוצה הזאת, בחברה שלנו, שהכתיב מה נכון ומה לא. מה טוב לבן אדם לעשות ומה לא טוב.
כשאני אומר שכל אחד הוא מיוחד ושונה, אני באמת מתכוון לכך.
היום, לא היה לנו כאן כלום, בלי אותם אנשים אינדיבידואליים שקמו ואמרו "רגע רגע, אני רוצה לעשות משהו שונה, אני אולי חי במדינה הזאת, אני אולי חי בעיר הזאת, אני אולי חלק ממנה, אבל אני בשום פנים ואופן לא הולך לעקוב אחרי כולם כמו כבשה".
וזה למה יש לך חשמל כרגע איפה שאתה יושב.
וזה למה אתה לא קופא למוות, כי מישהו חשב על להמציא מזגן.
וזה למה אתה בכלל מסוגל לקרוא משהו שאני רשמתי קילומטרים רבים ממך, ואפילו מישהו מארה"ב יכול לקרוא את זה.
כי מישהו הבין שהוא הבוס של עצמו. היוצר של עצמו. האלוהים של עצמו.
מישהו הבין שהוא יכול לקום בבוקר וליצור לעצמו את המציאות שהוא רוצה להיות בה, ולא לחיות במציאות שההורים, המורים, החברים והחברה ניסו להכתיב לו.
הדבר המצחיק הוא זה שהכל נמצא אצלינו בראש, בצורה של מחשבות.
הרי "החברה/כולם/הקבוצה" שאנחנו עוקבים אחריהם, לא קיימת בכלל.
זה בסה"כ חוקים, מוסכמות, דרכי התנהגות שאספנו מילדות ואנחנו עובדים לפיהם עד היום, מבלי לתת מחשבה שניה.
לידה מחדש
היום, אני, חיים כהן, זה לא מי שהייתי פעם.
אפשר להגיד שנולדתי מחדש.
ברגע שתינוק נולד, הכוס שלו ריקה.
עדיין לא מילאו לו את הכוס עם שטויות ומגבלות ו"אתה לא יכול לעשות את זה" ו"אתה לא מספיק" ו"אתה לא שווה מספיק".
הכוס שלו ריקה.
אותו הדבר עשיתי לעצמי.
לקחתי את הכוס שלי ושפכתי אותה לגמרי. אבל לגמרי!
ומאותו יום, אני ממלא אותה אך ורק בדברים שתורמים לי.
בדברים שמקדמים אותי.
בדברים שגורמים לי להביע את עצמי ולהבין מה אני רוצה, ומה חשוב לי, ולא מה חשוב לאחרים.
אני מבטיח לכם, שעם הכוס המלוכלכת שהייתה לי אז, שהייתה מלאה בכל כך הרבה דברים שלא זכרתי מאיפה הם הגיעו בכלל, לא הייתי מגיע לשום דבר, בטח שלא לערוץ ביוטיוב עם 2 מיליון צפיות, בטח שלא לעשרות סרטונים שעוזרים לצעירים בכל הארץ, בטח שלא לכמות איכותית של מתאמנים איכותיים שאני מת להם על התחת אחד אחד, בטח שלא לחברים מדהימים שיצא לי להכיר ולפגוש, בטח שלא לכמות הכסף שאני מרוויח היום, בטח שלא לקבל 50 הודעות ואימיילים כל שבוע, בטח שלא לעזור לאנשים, שאין להם הרבה אמצעים, להצליח להתאמן ולהשיג תוצאות בלי להוציא אלפי שקלים.
אל תהיה עוד אחד
זה מאוד מיותר לקום בבוקר, להתסכל מה כולם עושים וללכת אחריהם…
כי אם זה החיים שלך, אז למה אתה טוב?
אתה בסה"כ עוד אחד! עוד נמלה! עוד כבשה!
אני מציע לך להיות אתה עצמך.
לקום בבוקר, לקחת את ההגה ולהתחיל לכוון את החיים שלך לכיוון שאתה רוצה.
לעבודה שאתה רוצה. לחברים שאתה רוצה. לגוף שאתה רוצה. לזוגיות שאתה רוצה. לכסף שאתה רוצה.
לחשוף את האמת של עצמך ולהוציא אותה החוצה.
להכיר את עצמך מבפנים ולהתאהב בעצמך לגמרי.
אחת הסיבות שאנשים הולכים אחרי העדר ומתנהגים כמו כבשים, היא הרצון שכולם יאהבו אותנו.
כולם. כולל כולם.
כי יש מחשבה שגויה של "אם אני רק אשתוק ואעשה מה שכולם עושים, ואלך בדרך ה"בטוחה" בלי הסיכונים, אז יש סיכוי גדול יותר שכולם יאהבו אותי.
אתה מנסה לספק אחרים במקום לספק את עצמך.
האמת כואבת, אבל היא בכל זאת האמת
לא כולם יאהבו אותך.
האמת היא שרוב האנשים בעולם לא יאהבו אותך, כי את רובם אתה גם ככה לא תפגוש, אז כבר הורדת מעל 90% מהאוכולוסיה מהראש שלך.
אבל אתה זה כמו כל מוצר אחר בשוק.
כמו שלא כולם אוהבים אייפון, ככה לא כולם יאהבו אותך.
אין דבר אחד בעולם הזה שכולם מסכימים עליו ואוהבים אותו.
ברגע שאתה מבין את זה, אתה קולט שזה בזבוז זמן אחד גדול לצאת החוצה ולחפש אישור מכל אחד שאתה פוגש.
הדבר הכי גרוע שיוצא לך מזה, זה שאתה שומר על הזהות האמיתית שלך בפנים, ויכול להיות שיש אנשים שמאוד מאוד יאהבו את הפרצוף האמיתי שלך, אבל בגלל שאתה עסוק לשים מסיכות ולהיות כמו כולם, הם בחיים לא ייראו את אותו פרצוף, מה שגורם לך לפספס את אלה שבאמת מתאימים לך ואת אלה שבאמת רוצים אותך!
בשניה, ברגע, ביום שאתה מבין שאתה כאן בעולם הזה, כדי להיות עצמך, ולחוות את עצמך, ולהביע את עצמך, כל העולם שלך יישתנה. הלקום בבוקר שלך יישתנה. הגישה שלך תשתנה.
היום, כשאני מאמן, זה עובד לי בשתי הצדדים:
אני לא רוצה כל לקוח שבא אליי, ולא כל לקוח רוצה אותי.
אני יודע מי אלה הלקוחות שלי, אני יודע בדיוק מה אני מחפש ואני יודע בוודאות שהלקוחות שלי הם לא כולם.
אז תסתכל סביבך, ותשאל את עצמך, האם אני כבשה שהולכת אחרי כולם כי אני מרגיש בטוח ככה? או שאני מפלס את הדרך של עצמי, ויוצר את החוויות שאני רוצה, כי אני הבוס של עצמי.
למצוא את הבוס שבפנים,
חיים כהן.
