מי רוצה למבורגיני, וילה מפוארת וחברה דוגמנית?


מוטיבציה

 

לכל גבר ואישה מגיע שלב שבו אחד מחפש את המשמעות של חייו.

 

"למה אני כאן?"

"מה לעשות עם החיים שלי?"

"האם זה כל מה שיש בשבילי?"

"מה אני אמור לעשות היום?"

"איך אני יכול לדעת מה אני אוהב?"

 

היום אני רוצה לעזור לך עם השאלות האלו.

כי אני יודע שזה יכול להיות די מתסכל.

 

ללכת ביום יום, לעשות את מה שנדרש על אוטומט, אבל בפנים

ממלאת אותך תחושה מציקה של ריקנות. משהו חסר.

 

אז אני רוצה לפתוח עם האמת הקשה שיהיה לך כנראה לא קל לבלוע אותה.

"אין שום רכב, טיול, סקס, בת זוג, אוכל, דירה בעולם שימלאו את החור הזה".

 

אנשים סביבך פוחדים. אז הם מעמידים פנים.

מעמידים פנים שהדברים החיצוניים הם אלו שמספקים אותם.

 

לנסוע בלמבורגיני, לגור בוילה מפוארת ולהיות עם בת זוג דוגמנית…

זה החלום.

 

והם מעמידים פנים יפה מאוד.

אבל בפנים, זה ריק. זה ריק כמו כל ריק אחר שאתה מכיר.

 

כן. לשבוע הראשון.. זה ירגיש לך מדהים.

הדבר הזה שאתה חולם עליו…

 

המטרה שלך שבעיניך, אם תשיג אותה, זה יהיה שווה הכל.

לשבוע הראשון, זה ירגיש מדהים… אולי אפילו שבועיים.

 

אבל האמת היא אחת. האמת היא עתיקה ולא ניתנת לשינוי על ידי טכנולוגיה.

האמת היום היא האמת שתמיד הייתה.

 

כי לפני כמה מאות שנים לא היה למבוריגיני, לא היה טיולים לחו"ל בבתי מלון עם 5 כוכבים,

לא היה מיליון עוקבים באינסטגרם ולא היה וילה עם בריכה אישית.

 

ולכן זה בלתי אפשרי שהסיפוק שלך – המשמעות שלך תלויה במשהו 'חדש'. משהו שלא תמיד היה כאן.

בלתי אפשרי.

 

כן. עם כמה שקשה לך להאמין לזה אולי… כי כרגע אתה נמצא בתקופה שנקרא לה 'חסר לי' או 'אני צריך משהו ספציפי כדי להיות מסופק'.

 

כל סלב, כל מפורסם וכל מיליארדר נמצא כרגע בדיוק איפה שאתה נמצא.

ההבדל היחידי זה שבלילה, כשהם מתכסים בשמיכה, הם יודעים 'על הבשר שלהם'….

 

כמה כל מה שהם השיגו, לא עשה הבדל בחיים שלהם.

כמה כל ההישגים החיצוניים שלהם לא מצליחים למלא את הבור ללא תחתית שלהם.

 

כי התשובה היא אף פעם לא 'שם בחוץ'.

וכל מה שצריך זה להתבונן…

 

סלבריטאים עם מיליוני דולרים מאבדים שליטה, קונים בתים בשווי עשרות מיליוני דולרים, נכנסים לחובות, מתחילים לעשות סמים קשים, מאבדים את עצמם באלכוהול.. רק כדי לחפש את הדבר הבא שימלא אותם.

 

כל מה שצריך זה להתבונן ולראות איך אנשים חולמים על חופשה חלומית מול הים… להירגע, להנות ולצחוק.

אבל בפועל החוויה שלהם מתבררת כשונה לחלוטין.

 

דאגות האם נגיע בזמן למטוס, מתי עולים למטוס, מתי נמריא, בוא רק נגיע למלון, מה עושים קודם, האם נספיק הכל, מגיעים לבריכה, אנשים בפלאפון, מה נעשה אחר כך, איפה נאכל… כל המחשבות הם 'קדימה לדבר הבא' ואף פעם לא כאן. אין שקט. החיפוש אחר הדבר הבא שיספק אותי לא נגמר.

 

כמה פעמים חשבת שאם תשיג משהו… אם משהו יקרה בשבילך… זה יהיה מושלם וזה יספק אותך?

וכשזה קרה, כמה זמן זה החזיק מעמד?

 

האם היית שם באמת לחוות את זה?

האם באמת באמת באמת היית מסוגל להיות נוכח באותו הרגע או שברגע שהשגת את זה, המחשבות שלך באופן אוטומטי כבר עברו לדבר הבא? לשלב הבא?

אם תסתכל באותנטיות אתה תראה שברגע שהשגת את 'הדבר', קיבלת 'דבר' אחר להתעסק בו.

 

המשמעות היא לעולם לא בלהשיג משהו חיצוני או שמשהו יקרה לך.

זו אשליה.

 

השאלה המתבקשת שכנראה עוברת לך בראש כרגע… אז מה כן עושים? איך אני כן מוצא את המשמעות של החיים שלי?

 

אתה לא.

אתה יוצר אותה.

 

מ0.

מכלום.

 

לחיים אין משמעות בכלל.

תקרא את זה שוב.

 

לחיים עצמם אין משמעות בכלל.

יש אבנים בחוץ. יש כלבים בחוץ. יש בני אדם בחוץ.

 

יש זמן.

ויש תנועה בעולם.

 

חוץ מזה אין כלום.

כל השאר התחיל בשפה שלנו.

 

השם שלך, ההגדרה שלך על עצמך, היעדים שלך.

בלעדיהם מה נשאר?

 

תחשוב על זה?

באמת.

 

אם אני לוקח את השם שלך, לוקח את כל מה שמגדיר אותך ולוקח את המטרות שלך,

מה נשאר?

 

כלום.

נשארת חוויה.

 

החוויה שלך עכשיו, איך שאתה, עם מה שיש, בלי טוב או רע,

בלי שמות, בלי הגדרות – כלום.

 

וזה אמור לרגש אותך כי זה אומר משהו מדהים.

זה אומר שאתה מחליט.

 

זה אומר שלחיים שלך אין משמעות בכלל.

זה אומר שאתה הוא זה שיוצר את המשמעות.

 

מתישהו אתה עומד למות.

וכשאתה תמות, שום דבר לא ישנה ומהר מאוד יישכחו אותך.

 

כל מה שנשאר לך זה לשחק.

תחשוב על זה.

 

אתה מתחיל משחק מחשב.

בוחר רמה קלה.

 

סיימת את הרמה הקלה.

ועכשיו אתה רוצה את הרמה הבאה.

 

אתה רוצה את הרמה הבאה כי זה ישעמם

לך לעבור שוב את הרמה הקלה.

 

אז אתה ממשיך לשחק.

וכשאתה משחק, אתה ממש רציני לגבי המשחק.

 

מאוד חשוב לך לנצח!

אבל בפנים, אתה זוכר שזה משחק.

 

בפנים, למרות שאתה לוקח את המשחק ברצינות,

אתה יודע שזה לא באמת חשוב אם תנצח או לא.

 

זה רק משחק!

ואז סיימת את הרמה הבאה…

 

וכדי שיהיה לך עניין – כדי שאתה תהנה מהמשחק,

אתה בוחר לעבור לרמה הבאה.

 

כי אתה כבר משחק. אז אם אתה משחק, לפחות שיהיה מעניין.

שיהיה מאתגר.

 

תחשוב על זה. אם המשחק צפוי, הכל מוכר, הכל קל,

הכל ידוע, אין שום הפתעות – אתה לא תרצה לשחק.

 

אתה תקום בבוקר ותגיד לעצמך 'יאללה, מה זה משנה עוד 5 דקות'.

כי זה לא משנה. זה לא משנה כשלא בחרת משחק מעניין.

 

משחק שבו אתה מאתגר את עצמך.

משחק שבו 'לא כל הדברים ידועים'.

 

אז אתה תמיד בוחר עוד שלב.. עוד רמה…

לא כי זה משנה. לא כי 'אתה תהיה מאושר כשתגיע לשם'.

 

אלא רק בגלל שהמשחק הוא המשמעות.

לשחק. ולשחק בגדול וברצינות.

 

ובפנים אתה צוחק… כל לילה… אתה מתבונן, רואה מה עברת,

צוחק, מתגלגל מצחוק אפילו… כי אתה זוכר.

 

זה לא רציני.

זה משחק.

 

זה לא אומר כלום.

אין לזה משמעות.

 

המשמעות היחידה שקיימת היא המשמעות שאתה נותן למשחק.

והחיים נתנו לך אפשרות מדהימה.

 

כל יום, קום ותבחר איזה משחק בא לך לשחק.

ותבחר את רמת הקושי שלך.

 

זו בחירה שלך.

וזה לא נגמר!

 

יש אינסוף משחקים ואינסוף רמות.

רק תבחר.

 

יום אחד תבחר להיות בחור ביישן…

יום אחד תבחר להיות ג'יימס בונד.

 

יום אחד תבחר להיות ספורטאי…

יום אחד תבחר להיות רומנטיקן.

 

אתה לא מי שאתה אומר לעצמך שאתה..

אתה לא מי שהיית אתמול.

 

זו אשליה.

אין משמעות למה שהיה אתמול.

אתה יכול ברגע אחד לבחור לשחק משחק אחר,

דמות אחרת, סרט אחר, הצגה אחרת וליצור את עצמך מחדש.

 

כי אתה זוכר שלחיים שלך אין משמעות.

כשאחיין חדש נולד במשפחה.

 

לחיים שלו אין משמעות. אין סיבה.

בטח שלא לנסוע בלמבורגיני, ללמוד תואר, להתחתן ולהרוויח כסף.

 

אלו 'דפוסי התנהגות' ומוסכמות חברה שישתילו לו בחינוך שלו.

זה יהיה התפקיד שלו יום אחד להשיל מעליו את כל האשליות שמכרו לו.

 

כל הסיפורים שסיפרו לו…

כל 'מי שהוא חייב להיות'..

כל 'מה שהוא חייב להיות כדי להיות מקובל ואהוב'

כל 'מה שנדרש ממנו כדי להיות מאושר'

 

ולבחור מסלול משלו.

משחק משלו. עם חוקים משלו.

 

ולהיות השחקן היחידי בו.

כן.

 

אם זה המשחק שלו, הוא היחידי שישחק בו.

הוא השחקן הראשי וכל השאר ניצבים.

 

והוא יהיה אמיץ כשהוא יבחר משחק משלו.

כי באותו הרגע הוא מוותר על 'להעמיד פנים'.

 

מוותר על המשחק שהוא שיחק בו עד עכשיו.

המשחק שאחרים בחרו לו מהרגע שהוא נולד.

 

ובעיקר מוותר על המשחק של הקורבן… של הבחור 'שלא יודע',

הבחור הלא מספיק טוב, הביישן, ה'דואג מה יגידו עליו'.

 

זה דורש אומץ ליצור לעצמך משמעות.

זה דורש אומץ ליוצר לעצמך משחק משלך.

 

זה דורש אומץ לגלות את 'הסוד שאסור לך לגלות'

ולהישאר עם הסוד הזה לבד, לנצח.

 

זה דורש אומץ להמליך את עצמך

לשחקן הראשי של הסרט שלך.

 

ולהתחיל לשחק כאילו החיים שלך תלויים בזה.

ועכשיו לך תשיג את הלמבורגיני, הוילה והדוגמנית שלך – אקשן.

 

עד הפעם הבאה,

חיים כהן סבן.

 

נ.ב. – כשאתה מגלה את הסוד שאסור לך לגלות,

אתה תבין למה מאות הקוראים של הספר עד היום

לא מגלים אותו לסביבה הכי קרובה שלהם – גלה אותו כאן

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *