3 בלילה.
אחרי סרט ארוך, שכבר צפיתי בו מספר פעמים, הרגשתי צורך עז ללכת למשרד שלי, להניח את הידיים על המקלדת ולהריץ את מה שאני חייב לשתף כאן עכשיו.
צעיר או מבוגר, אם לא חווית אותו עד היום, עדיין לא הרגשת מה זה לחיות.
אם לא טעמת ממנו, אין לך מושג עדיין מה זה אושר אמיתי.
אם אתה מרגיש אותו ביום יום, אתה עדיין במשחק המקדים של החיים שלך. שוב, צעיר או מבוגר.
כן, זה הולך להיות עמוק.
כן, האמת היא הדבר הכי חשוב שיש, ולא שום דבר אחר.
כמו כל דבר שאני נוגע בו, כמו כל אינטרקציה עם אנשים בחיים שלי וכמו כל עבודה שלי – אני מאמין ב100% כנות ו100% אמת.
אני זוכר את עצמי עוד בכיתה ה', הולך ברחוב עם אמא שלי ומרגיש תחושה מציקה בבטן – משהו כאן לא בסדר.
עוד מגיל קטן הרגשתי שונה. הרגשתי שמשהו לא מסתדר בתמונה הזאת.
איך זה שכולם נראים שונה חיצונית, אבל בפנים הם אותו הדבר? מתנהגים אותו הדבר, מדברים באותה צורה, חושבים באותה צורה?
זה פשוט לא הגיוני!
רגע, גם אני צריך להיות כזה? גם אני צריך ללכת אחרי כולם?
אבל מה אם זה מרגיש לי רע בפנים? מה אם בכל פעם שאני הולך נגד עצמי ונגד הלב שלי, אני מרגיש תחושה נוראית בפנים?
למה אני צריך להיות כמוהם, אם מה שהם עושים נראה לי כמו סבל נוראי?
צא מהמטריקס
בכל רגע בילדות שלי שאני זוכר את עצמי, אני רואה סימנים של מרד.
אני רואה שאני קם בבוקר ומתהלך בעולם הזה, ובו זמנית מרגיש שמשהו פה דפוק מהיסוד.
לא, אני לא מוכן ללכת אחרי כל הכבשים האלו.
אלו שקמים בבוקר בלי סיבה, בלי חשק, בלי מוטיבציה, בלי עניין, בלי מטרה.
אלו שהולכים בצעדים של אחרים, בלי לדעת שאותם אחרים הלכו בעצמם אחר צעדים של אחרים – מעגל מייאש שאף אחד לא עצר עד היום.
אולי אתה בכלל לא מבין מה הכתבה הזאת קשורה לך עכשיו באמצע החיים?
אתה בלימודים, יש לך חברה, אתה יוצא לבלות עם חברים, יש לך משפחה, מרוויח מספיק כסף, מה רע?
את האמת, רק אלו שלא נדפקו יותר מדי על ידי החברה שלנו, יכולים לראות את המסר מאחורי המילים האלו.
יש אנשים לצערי שכל כך קבורים בשקר שלהם, שהם מאמינים שהוא האמת.
תירוצים כמו:
זה העולם שלנו
ככה כולם עושים.
אין מה לעשות, אלו החיים.
דבר אחד שנשאר איתי עד היום הוא הסקרנות שלי. סקרנות של 100 ילדים ביחד.
יכול לדבר עם בן אדם זר ולשאול אותו 200 שאלות רק כי הוא תפס לי את העין ומעניין אותי לשמוע את הסיפור שלו.
להיות לוזר זו הנורמה
במיוחד בתור העבודה שלי כמאמן כושר אישי וכקואצ'ר, ובטח כמיני סלבריטי דרך יוטיוב, יצא לי להיפגש, לשוחח ולהתכתב עם אלפי אנשים בשנים האחרונות.
מה היא המציאות היום?
90% לא מרוצים מהזוגיות שלהם.
90% לא מרוצים מהגוף שלהם.
90% לא מרוצים מהעבודה שלהם.
90% לא מרוצים מהכסף שהם עושים.
וזה תמיד חירפן אותי.
איך זה שלא להיות מרוצה, הפך להיות הנורמה שלנו.
אני זוכר את עצמי בגיל 15 או 16, מתחיל לקרוא ספרים, והרבה מהם.
אושר, הצלחה, הרגלים נכונים, רוחניות, רוגע נפשי, כסף, נשים… וראיתי שאני צודק. יש עוד אופציה בעולם הזה והיא להיות מאושר.
לא, אני לא חייב להגיע לגיל 40 ולסבול מעבודה שאני שונא לקום אליה, להרוויח גרושים, להתפשר בזוגיות שלי, להתגרש, להזניח את הגוף שלי ולפתח כרס…. רק המחשבה על מציאות כזאת גורמת לי לרצות להיכנס מתחת לשולחן עכשיו ולכבות את האור כדי שהבוגימן לא יתפוס אותי.
ועדיין בכל זאת, תיארתי כרגע את 90% מהאוכלוסייה.
מה עוד בנורמה?
כל מה שממוצע ונמוך.
גברים בני 30 עם כרס נראים כאילו הם בהיריון.
לתקוע את הראש בכל שניה אפשרית בתוך מסך כלשהו, רק כדי לברוח מהמציאות שלנו.
לשבת כפוף ועם הראש תקוע במסך, מאשר לשבת זקוף ועם יציבה נכונה.
כשאני עובד עם מתאמנים שרוצים לשפר את היציבה שלהם, אפשר לחשוב ולתאר שהמכשול שלהם יהיה איזשהו תרגיל שחסר להם או שריר בעייתי או משהו בסגנון.
ממש לא.
המכשול הכי גדול שלהם זה הפדיחה לשבת זקופים בכיתה. זה הפדיחה ללכת עם יציבה נכונה וישרה ברחוב. כי שוב, הנורמה היא להיות כמו כולם, וכולם היום עקומים ומכופפים.
לא מאמין לי? לך לכיתה מחר או כנס לבית קפה בעיר שלך ותראה איך כל אחד יושב על הכיסא שלו.
היציבה שלי לפני שנים הייתה נוראית. כל הגוף פשוט עקום.
בשניה שהחלטתי לשפר את היציבה שלי, לא ראיתי בעיניים.
לא רק שהתחלתי לעבוד עם תוכנית יציבה שאני פיתחתי בעצמי אחרי הרבה הרבה הרבה ניסיונות שלי ושל מתאמנים שלי, אלא החלטתי שלא משנה איפה אני, אני אשמור על יציבה נכונה.
בית קפה? זקוף כמו עץ אלון.
לימודים או עבודה? לא תראה אותי לחצי שניה כפוף!
על הזין שלי מה יגידו ומה יחשבו.
מה יחשבו עליי הפסיק לעניין אותי עוד מהיסודי.
אני לא עוד אחד. אני אחד. וגם אתה ידידי היקר. אתה אחד.
אז מה הוא אותו הדבר שכתבתי לך בהתחלה. אותו הדבר שאם לא טעמת ממנו, לא באמת הספקת לחיות עד עכשיו.
חופש.
תחזור אחריי: ח.ו.פ.ש.
אני מרחם על אותם פרצופים שאני רואה בכל יום, ממש מרחם.
הולכים אחרי העדר במחשבה שבטוח שם.
קופצים לאוניברסיטה ומשלמים עשרות אלפי שקלים בלי לחשוב האם זה מה שהם רוצים לעשות בחיים שלהם.
בלי לחשוב זה הסימן הראשון של היעדר חופש. אמונה עיוורת במקובל, בפופולרי ובמה שכולם עושים מובילה אנשים לדיכאון, חוסר מוטיבציה, חוסר עניין ורצון עז ללחוץ על הנודניק 20 פעם רק כדי לא לקום לעוד יום.
חופש אמיתי זו האורגזמה של הלב. זהו הסם החזק ביותר.
חופש אמיתי זה לקחת את עצמך לכל מקום ולדעת, לא להאמין, לדעת, שכל עוד יש לך את עצמך, הכל טוב.
חופש אמיתי זה לעמוד מול הומלס ומול נשיא ארצות הברית ועדיין לא לחוות הבדל.
חופש אמיתי מגיע כשיש בתוכך ידיעה, שוב, לא מחשבה או אמונה, תחושת ידיעה עמוקה, שאין אחד עלי האדמות שהוא יותר טוב או פחות טוב ממך.
אבל אם אהיה אפילו יותר כנה איתך, חופש אמיתי זה היכולת להביע את עצמך ולעקוב אחר הלב שלך.
"וואי, איזו בחורה חמודה, בא לי עליה" – רגליים צועדות לעבר הבחורה ואתה מתחיל בשיחה. אבל אחרי שאתה נדפק מהחברה, ומספרים לך שאתה צריך משפטי פתיחה כדי לעשות מניפולציות על נשים, ואחרי שאתה מסתובב עם החברים הלוזרים שלך בבר ומדברים על כמה "היית" עושה משהו "אם רק"… בלה בלה בלה… אתה וכל החברים שלך, חוזרים כל אחד הביתה, לבד.
"למה הוא מעשן לי בפנים, אני לא סובל את הריח הזה" – פונה אליו ומבקש ממנו להתרחק עם הסיגריה או לא לעשן מולי. אבל היום, שהחבר הכי טוב שלך זה הפלאפון והמחשב, אתה לא יודע מה זה לדבר עם בן אדם זר. אתה הרי לא רוצה להיראות כמו משוגע, נכון? ומשום מה, אתה מעדיף לסבול את הריח שלו, מאשר להיות כנה, אמיתי וישר ולהגיד לו "הלו, תעיף את הסיגריה".
ביישנות זה לא חמוד. ביישנות זו חולשה.
ביישנות זה מילה נוראית.
הפחד להביע את עצמך ולהגיד "היי, זה לא מקובל עליי" יהרוס לך כל דבר בחיים שלך.
ביטחון עצמי זה הנושא שצריך ללמוד מכיתה א' ועד יב'.
אז למה אני כותב לך את זה עכשיו?
אולי כי פשוט בא לי לכתוב ולשתף את מה שעובר לי בראש באתר שלי. כי בתכלס, זה כל מה שאני עושה, משתף חוויות, ניסיונות, עצות ורעיונות.
אבל אני כותב לך את זה עכשיו, כי הייתי שם. כלוא, אבוד וחסר כיוון.
תמיד מסתכל על אחרים ואומר "אם רק הייתי X או Y".
קם בבוקר ורוצה לחזור לישון לעוד 24 שעות.
כי התשובות שיש בידיי היום, באו מהמון ניסיונות וחווית שבמקום מסוים אני לא מאחל לאף אחד ובמקום מסוים, אותן חוויות הביאו אותי למי שאני היום – חופשי. חופשי בכל המובן של המילה.
כי אם הייתי נתקל בכתבה כזאת בגיל 15 או במידע כזה ישיר ואמיתי, אני יודע שזה היה מוריד לי דמעה, פותח לי 20 דלתות בראש, משאיר אותי עם פה פעור והרבה שאלות לגבי עצמי.
כי אני יודע, שיש שם מישהו שהולך ביום יום עם הרגשה שמשהו לא מסתדר כאן. שיש במציאות שלנו משהו לא בסדר, ואם הוא רק היה יכול לשים על זה את האצבע הוא היה יכול לישון בשקט.
אני כותב את זה, כי כשאני מתהלך ביום יום שלי, ואני חולף על פני אנשים שונים, אני מרגיש רע עם לשמור את כל האמת הזאת בפנים. מרגיש רע עם לא לגלות לעולם או לפחות לקוראים שלי, שאושר הוא אפשרי ושלא צריך להוריד אפליקציה חדשה כדי לקבל אותו, ולא צריך לחכות ל21:00 בערוץ 2 כדי לראות אותו.
אני מרגיש רע עם זה שאני יודע שכמעט כולם, כל יום, מחפשים איפה לתקוע את עצמם כדי לקבל איזשהי הרגשה טובה או הרגשת משמעות – פלאפון, אלכוהול, טקסט מבחורה, כסף – וכל כך פוחדים ללכת לראי ולראות שמה שהם מחפשים נמצא כבר אצלם.
הבוס, הווינר שהם כל כך רוצים להיות, החופש שהם רוצים לחוות נמצא עמוק בתוכם, וכל מה שצריך לעשות זה להתבונן פנימה.
מספיק להיום, אני אוהב אותך,
חיים כהן.
נ.ב.
יש רגעים בחיים שאתה רוצה לוותר.
רגעים שבה הקול הפנימי שלך פשוט הורס לך הכל, אומר לך "אתה לא שווה כלום", "אל דבר איתה, היא תצחק עליך", "תישאר במיטה עוד 5 דקות"… בתכלס, אני קורא לקול הזה "הכבשה הקטנה".
היא אחראית לכך שאתה תקוע בחיים, שאתה לא מצליח להתמיד במטרות שלך ולזה שאתה לא מצליח להתאושש מהפרידה, הגירושין, הפיטורין או כל דבר אחר שקרה לך בחיים שמשאיר אותך במקום.
זה לא חייב להיות ככה. כנס לכאן ותקרא על הספר החדש שלי, שכולל טכניקות חדשות, לא שגרתיות בכלל, שכתוב בשפה מאוד מאוד תכלסית, שיוציא אותך מהניוטרל ויעיף אותך בגז קדימה למטרות שלך. תלחץ כאן.כדי לקבל גישה לספר.
פוסטים מומלצים
הסוד הזה יגרום לחברה שלך להציע לך נישואין
02 מרץ 2022
8 חוקי חיים שאף אחד לא יודע
27 אוג 2021